לזיכרון אין מדד של חשיבות

הגיע אלי אילן עם שתי קלטות. אחת מסוג VHS-C והשניה מסוג MiniDV. הכוונה בסוגי הקלטות הללו שהופיעו בשנות התשעים היתה, היתה למזער את גודל הקלטות ובכך להקטין את המצלמות. כדי להמיר את הקלטות של אילן צריך מתאם לקלטת הראשונה ומצלמה מתאימה לקלטת השניה. תוך כדי המרה הצצתי כדרכי בווידאו שרץ. באחד היתה חגיגת יומולדת לאישה ובשניה חגיגה בבריכת שחיה. אני מאמין שכל תמונה, סרטון וצליל שנחצבו על מדיה אנלוגית חובה לשמרם במדיה דיגיטלית. הזכרון הוא מתעתע. בעיני, לזכרון אין מדד של חשיבות ומניסיון, מה שנחשב כלא חשוב (למשל, סרטון סיום כיתה ו') הוא חומר גלם להזכרות בחבר הכי טוב או במורה שהשאירה חותם בל ימחק. רק כשנראה את הסרטון ההוא יצוצו הזכרונות. בתעשיה שלנו נהוג לומר שאיכות קלטות הווידאו יורדת ב-10-20 אחוז בכל שנה. מוגזם? אולי עד שהגיעו אלי קלטות של לקוחה נרגשת. היא מתה לראות מה הילדים צילמו לפני 25 שנה. אף פעם לא צפו בקלטות האלה אבל מה שיצא מהקלטות היה הרבה פחות מסרטון סביר. למרות כל הנסיונות הטכניים לשפר את התמונה. אבל זה היה מספיק כדי שהערב המשפחתי שבו הם הקרינו את הסרטים יהפוך לחוויה נדירה.